עבודה זרה דף לז – בית דינא שריא

  • הרב אביהוד שורץ
הגמרא דף לז ע"א מביאה מעשה מיוחד במינו. רבי יהודה נשיאה (נכדו של רבנו הקדוש, מסדר המשנה) הלך בדרך עם רבי שמלאי שמשו, והשתבח בעצמו על שהצליח להתיר את הגזרה שגזרו חכמים על שמן של נכרים (ביכולתו לעשות זאת עסקנו אתמול). רבי שמלאי ביקש לנצל את שעת הכושר, והציע לרבי יהודה נשיאה להתיר גם את איסור פת נכרים. דומה ששני החכמים ראו את הדברים עין בעין, וסברו שהגישה ההלכתית המתאימה לדורם היא הקלה בגזרות ההרחקה מן הנכרים, עד כדי ביטול גזרות שנגזרו בדורות שלפניהם. אולם רבי יהודה נשיאה השיב שהוא חושש להתיר פת נכרים, והסביר:
"אם כן, קרו לן בית דינא שריא".
והוסיף והסביר כי מאחר שהתיר שמן של גויים, והקל עוד בהלכה אחרת בהלכות גטין, הרי אם יקל גם בפת גויים, ימצאו בידיו שלושה היתרים ייחודיים; ומן המשנה על עדותו של יוסי בן יועזר (עדויות פ"ח מ"ד) למד רבי יהודה נשיאה שהמתיר שלושה דברים מכונה "שריא".
בדבריו של רבי יהודה נשיאה גלומה ההנחה שהכינוי "שריא" איננו בהכרח חיובי, ומוטב לו לבית דין שלא ידבק בו כינוי זה. ולכאורה קשה: אם כן, כיצד התמודד יוסי בן יועזר עם כינוי זה? ראוי להזכיר שיוסי בן יועזר פתח עם יוסי בן יוחנן את תקופת הזוגות, ועליהם נאמר במסכת סוטה (פ"ט מ"ט) כי משמתו "בטלו האשכלות". זאת ועוד, בפירושו למשנת עדויות שם הרמב"ם קובע בהדיא שהלכה כיוסי בן יועזר בשלושת הדברים. ובכן, אנשי האשכולות לא נמנעו מלהתיר שלושה דברים (אמנם יתכן שכשהעיד יוסי בן יועזר את עדותו, לא ידע שיכנוהו "יוסף שריא", אך לגופו של עניין, ניכר שלא נמנע מלעסוק בשלושה היתרים) – ומדוע נמנע מכך רבי יהודה נשיאה?
הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ב ה"ח) ראה בתשובתו של רבי יהודה נשיאה לרבי שמלאי הוראה הלכתית, ופסק בזו הלשון:
"וכל בית דין שהתיר שני דברים, אל ימהר להתיר דבר שלישי".
דומני שניסוחו של הרמב"ם מיישב את שאלתנו. פעמים שבית דין צריך להתיר שלושה היתרים (ואף יותר), גם אם יכונה "בית דינא שריא". עם זאת, כאשר בית דין עוסק בהיתרים מרובים, ראוי לו לעשות זאת בזהירות, באחריות ומתוך שיקול דעת. ניתן לומר שלדעת הרמב"ם הכינוי "שריא" איננו כינוי גנאי, אלא אזהרה: 'עיין היטב בהיתרים היוצאים מתחת ידך! בחן את עצמך: האם הקוּלוֹת הרבות אכן מכוונות לאמִתה של תורה, או שמא יסודן בתפיסה שמוכרחים להקל, ויהי מה?'
בכמה סוגיות במרחבי הש"ס מובאת הקביעה: "כח דהיתרא עדיף". הפירוש הקלסי לעיקרון זה הוא פירושו של רש"י במסכת ביצה (ב ע"ב, ד"ה דהתירא), שדעת המתירים היא דעה מחודשת יותר ומבוססת יותר. כי המחמיר יכול לעשות כן גם בלי סברה או מקור כלשהו, ולכל היותר יאסור את המותר; אבל המקל מוכרח לבסס את דבריו על ראיות ומקורות ברורים, שאם לא כן, שמא יתיר את האסור. נמצא שדברי המתיר הם בגדר שמועה מבוססת יותר.
אמנם בספרות ההלכתית לדורותיה הובא הביטוי "כח דהיתרא עדיף" גם במובן רחב יותר: שהפוסק אמור לנקוט במגמה מקלה, ולא מחמירה. ברי שיש בקביעה זו היגיון רב, להקל על עם ה' המבקשים לקיים את דברו. אך דווקא מפאת חשיבותה של מגמה עקרונית זו, ראוי לזכור את לשונו הזהב של הרמב"ם, הקוראת לפוסק שלא ימהר להתיר היתרים מרובים, פן יפריז על מידותיו.